ספורט מוטורי בישראל

חוסר בהכשרה מקצועית

אז, הכשרה בסיסית אין. מה לגבי הכשרה מקצועית?
אין ולו לרפואה באף בית ספר גבוה קורס פעיל להכשרה בתחום הספורט המוטורי.
כניסה לאתר מכון וינגייט, המכון המוביל במדינה לתחום המאמנים מגלה כי דווקא יש לו מה לומר בעניין:

קורס מאמנים בנהיגה ספורטיבית למשל, מציין תנאי קבלה כדלקמן:

המועמד השתתף ב־6 מרוצים לפחות בכלי תחרותי מהסוג שהוא מבקש לאמן ולהדריך, וסיים אותם בין בישראל ובין בחו”ל ו/או מלמד ומאמן בנהיגה ספורטיבית לפחות ב־3 שנים האחרונות

נשאלת שאלה בסיסית, מדוע תנאי קבלה כה קשיחים?
הרי תנאים מהסוג הזה מצמצמים למינימום את המתאימים ומרחיקים חברה צעירים עם פוטנציאל גבוה!
הקבלה קטנה לתנאי קבלה לבית ספר למשפטים:
“המועמד השתתף ב 6 משפטים אזרחיים/פליליים לפחות בישראל ו/או בחו”ל ו/או עסק בתחום האפור של ייעוץ משפטי ללא אישור/הכשרה מתאימים בלפחות 3 השנים האחרונות.”
תפסתם את הציניות שבתנאי הקבלה?

הכשרה לשיפור הידע האישי

שלב הבא במערכת החינוכית, הכשרה למטרת שיפור הידע האישי. כאן התחום הוא מאוד אפור ובעייתי.
לא חסרים חברות וגורמים המספקים ידע מקצועי הקיים ברשותם.
אולם התוכניות אינן מוגדרות “מדף”, למעט החברות העובדות עם המגזר הציבורי/ממשלתי וכדומה.
עובדה הגורמת לאותן חברות “להתאים” קורסים ללקוחות בהתאם לעומק כיסן.
ההכשרה האישית הופכת להיות לחסרת הכוונה ברורה, והידע במקרים רבים אינו מנוצל לכל מטרה שהיא.
נדרשת פעולה נרחבת שתתאם בין הגורמים העסקיים ותדאג לתפור תוכניות ברורות.
הלקוח יוכל לבחור באופן ברור בהתאם לקריטריונים מקובלים של: שרות, זמינות, מקצועיות, תמחור וכיוצא בזה.

סביר מאוד להניח שהתאום הנדרש בין הגורמים העסקיים לא יצא לפועל ולכן נמשיך לפגוש אנשים נחמדים שהשקיעו ממיטב כספם דנים בפורומים שונים אודות לחצי אוויר/שיטות אחיזת הגה/שיפורי רכב מול שיפורי נהיגה ועוד ועוד, מבלי שתהיה בעצם שפה משותפת שתוכל לגרום לתאום ביניהם.
כל תלמיד והמורה שלו, כל שיטה והגורו שלה.

אז, חינוך אין.
כלום! וחבל, כי נפשות טובות יש הרבה ובהחלט.
רצון כן ועמוק מצד רבים וטובים ללמוד ולהכיר לעומק את התחום הכה נפוץ בעולם הנאור.